מנות ראשונות

אבא שלי לא אהב ללכת למסעדות, וזה בלשון המעטה. בשבילו כל חלק בחוויה היה עינויי אחד גדול. לאכול אוכל לא מוכר הייתה חוויה טראומטית; לשלם על אוכל כן מוכר היה בזבוז – הרי אפשר להכין אותו דבר בבית. לא שאני חושב שיש כאן מצב נדיר או יוצא דופן, אבל זה פרט חשוב בסיפור כיוון שזה מייצר נקודת מוצא מסוימת. אני, כילד בבית אבא, התחנכתי על ברכי התפיסה הזו. מכאן כל הסיפור מתחיל בעצם.

אז השנים עברו, אני קצת התבגרתי ומפה לשם גם פגשתי בחורה. עכשיו הבחורה הזו, שתהיה ידועה מהיום ואילך בשם אורנית, הייתה איכותית מאד ועם המון קלאס ואולי כתוצאה מזה גם השנניגנס הרגילים שלי לא ממש עבדו עליה. אורנית שיווקה סוג אחר של תפיסה לגבי אוכל, ולגבי מסעדות, תפיסה שרואה בכל הסיפור חוויה. הצלחת במסעדה היא האירוע, לא התפאורה ליציאה מהבית. חשוב להגיע רעבים, כן, אבל יותר חשוב למצוא את הצלחת הזו שבשבילה שווה לצאת מהבית. פתאום לא כל מקום ענה על הקריטריונים האלה.

עכשיו פה הייתה ההתנגשות הראשונה. הגישה שלי לגבי אוכל ומסעדות לא הייתה הגישה של אבא שלי, אבל היא צמחה משם. אני אהבתי לבשל, לא ללכת למסעדות. למצוא מתכון מוצלח, נתח בשר יפה או להתנסות עם איזה תבלין חדש הייתה החוויה הזו שאורנית דיברה עליה. אוכל זה כיף, מסעדות זה לא. למה? טוב… כנראה בגלל מה שאבא היה אומר – אם אתה יכול להכין את זה בבית, לאכול את זה במסעדה זה בזבוז. הטעם שלי במסעדות נטה יותר לכיוון האקזוטי, לכיוון כל מה שלא הצלחתי או לא ניסיתי עדיין להכין בעצמי. נהנתי הרבה יותר לשבת במסעדה הודית קטנה בשוק רמלה או מסעדה פיליפינית בתחנה המרכזית מאשר במסעדה מפונפנת במרכז תל אביב. לצערי, התפיסה של אורנית לקחה אותנו שוב ושוב לאותם מקומות מהם במשך שנים נמנעתי. מכאן גם התגלגלה ההתנגשות השניה.

כולנו, כשמחפשים מקום מוצלח לצאת אליו בו עדיין לא היינו, מחפשים המלצות. כשיוצאים לראות סרט בקולנוע, יש את אלו שישאלו מי השחקנים שמשחקים בסרט, יש שישאלו מי הבמאי ויש כאלה שיספיק להם לדעת שזה ז'אנר הסרט שבא להם לראות באותו הרגע. בהתאמה לעולם האוכל, השאלה היא באיזה מטבח מדובר, אילו מנות מוגשות ומי השף שעומד מאחוריהם. אין כאן תשובות נכונות או לא נכונות, השאלה היא מה מחפשים. אבל בגלל שאורנית ואני חיפשנו המלצות ממקורות שונים התשובות אליהם הגענו היו שונות לחלוטין. בעוד שחיפוש במומלצי מפה הוביל אותי לכל מיני פנינות נסתרות ומטבחים נישתיים, עיתונאות מבקרי המסעדות הובילה את אורנית למטבחי בכירי השפים בארץ. אם אני חשבתי שזול זה יתרון, אורנית ראתה במחיר כהבטחה לאיכות. אם אני חיפשתי גיוון בסוג המטבח, אורנית חיפשה ביצוע.

היופי בכל הסיפור הזה הוא שכששתי גישות מתנגשות לפעמים נוצר משהו חדש ומעניין. שנינו אנשים עקשנים ושנינו אוהבים לקחת את המושכות אלינו, וכך יצא שבניסיון להוכיח את הטעות של הצד האחר יצא לנו לבקר ביותר ויותר מקומות וליהנות לא רק מחווית האוכל שלנו אלא גם מחווית הגילוי האחד של השני. המלצה כללית לחיים – תאכלו ביחד, לבד זה משעמם.

מאז שהתחלנו את משחק משיכת החבל הזה שלנו עברה כבר יותר משנה. אני חושב שהתפיסות של שנינו כבר לא קשיחות כמו שהן היו בתחילת הדרך אבל אנחנו עדיין נהנים לאתגר אחד את השני. מפה לשם, ממחשבה על כל השינוי הזה וכמה סיפורים טובים כבר הספיקו לצאת ממנו, חשבתי שזה יהיה רעיון טוב לתעד את הכל איפהשהו, נגיד כאן. הרעיון המקורי שלי היה למן בלוג סיפור בסגנון "עכבר הכפר יוצא לעיר הגדולה" דרכו אני אוכל לספר את כל מה שאנחנו עוברים וגם להכניס קצת ביקורת על כל העולם הזה של Fine Dining. אבל הסיפור הזה הוא לא רק שלי והביקורת לא עוברת רק בכיוון אחד. זכיתי בכבוד לכתוב את מילות הפתיחה אבל אני מאמין שיהיו כאן לא פחות סיפורים של אורנית מסיפורים שלי. וזהו.

לבלוג קוראים "אוכל טוב", והסיפור הוא החיפוש אחרי אותם מקומות בהם ניתן למצוא אותו.

3 תגובות הוסיפו את שלכם

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s