ביקורת: Magazzino \ אורנית

הכתיבה היא לא משהו זר לי – להיפך. מזה 12 שנה שאני מתעדת את חיי על הכתב, בפלטפורמות כאלה ואחרות. לפעמים באדיקות גדולה יותר, לפעמים פחות. לפעמים תופסת את כל הסיטואציה, ולעיתים רק רגע אחד, שחשוב היה לי לשמר. יש קונסיסטנטיות באופן התיעוד: הוא תמיד יהיה מייד לאחר החוויה. למדתי על עצמי שאם זה לא "מייד אחר כך", זה מאבד מהקסם שלו. דברים שהיו חשובים באותו הרגע, לא נראים חשובים ממרחק זמן. בחלק מהמקרים הגדלתי לעשות ותיעדתי "על הדרך", כשאני תוך כדי החוויה, כדי לא לשכוח. זה היה מקרים מאוד מסוימים שהיה חשוב לי להעלות על הכתב, כי ידעתי שהם לא יקרו שוב בזמן הקרוב, ומצאתי שמלבד שהתיעוד היה מושלם ללא רבב, החוויה עצמה הפכה להיות "למען הכתיבה", וזה טיפה פגע בטוהר שלה.

אבל עכשיו אני חוזרת אחורה כדי לתעד ביקור במסעדת Magazzino.

כמה מילים על מגזינו, לפני שאני מתחילה, וכוכבית בולטת: היינו שם בערב "הרצה", שבוע לפני הפתיחה הרשמית. זאת אומרת שכל מה שאכתוב כאן, הוא מהניסיון האישי שלי בלבד, ולא מסתמך על דברים אחרים. ייתכן והיו דברים שהשתפרו מאז (או קרסו מאז).

מאחורי מגזינו עומדים האחים יורם וארי ירזין – שאחראים בין היתר על זוזוברה, מוזס, קפה איטליה, עד העצם וטוני וספה. גילוי נאות: אכלתי בזוזוברה ומוזס, אני מניחה שכולם אכלו שם פעם אחת או יותר. לא אתייחס אליהם כרגע, האוכל שם טעים. מסעדת היוקרה שלהם, קפה איטליה, לא הייתה מעולם בראדר שלי. ב- TheTable היא מדורגת מקום 111. בתור בחורה ששואפת לאכול בכל המקומות שהם טופ טן (לפחות), הייתי אומרת שיש זמן עד שאגיע למקום 111, ולכן מעולם לא התעניינתי בה. הגעתי לקרוא חוות דעת על קפה איטליה רק אחרי שאני ועידן המשכנו להריץ חוויות ממגזינו, ורק אחרי שהזמנו מקום לראונד-טייבלס, למסעדת Osteria Mozza מלוס אנג'לס, שמתארחת שם במסגרת הראונד-טייבלס (חכו לנובמבר בשביל זה).

מגזינו מעוצבת יפה. רואים שיש תפיסה נכונה של החלל, שעשו שימוש במה שהיה קודם במסעדה הנוכחית, ושדברים שצריך לשפץ (ע"ע: שירותים) שופצו מהיסוד. התקרה חשופה וממנה יורדות מנורות ארוכות שמאירות את השולחנות. השירותים מצוחצחים (עם דלת הזזה מוזרה, כמו בתריסים הישנים). המוסיקה טובה ולא חזקה מדי.

נכנסנו למגזינו בטעות. חנינו בחניון הרכבת לטובת אסקייפ רום במנחם בגין, וראינו מול החניון מסעדה שנקראת מגזינו, ואמרנו לעצמנו – "טוב, הנה מקום ששווה לבדוק אחר כך." כשנכנסנו לשם, ושאלנו אם יש מקום לשניים, המארחת אמרה: "תראו, אני צריכה לבדוק את זה. בעיקרון זה ערב סגור רק לחברים ומוזמנים, כי המסעדה עדיין סגורה וזה ערב הרצה." היא בדקה וחזרה עם חדשות משמחות – אישרו לנו לשבת בקרב הברנז'ה הישראלית שהוזמנה. כמה דקות אחרי שהתיישבנו, הגיעה המארחת שוב רק בשביל להגיד – "זה יום המזל שלכם. בגלל שאנחנו בהרצה, כל התפריט ב- 90% הנחה. תתפרעו חופשי."

פאקינג 90 אחוז הנחה. חבל שלא באתי מורעבת. הפיצות שלהם היו נראות מצוין. אבל אין מה לעשות, גם מסעדה טובה תלויה בטיימינג.
החלטנו להזמין קצת אלכוהול כדי לבדוק את הקוקטיילים שלהם, ושתי מנות ראשונות. המנות הראשונות היו פטריות על פולנטה עם שום ועשבי תיבול (38 שקלים) וכבדים אלי אוליו (36 שקלים). הכבדים הגיעו ראשונים. הם היו עשויים בסדר – כמו שכבד צריך להיות – אבל לא יכולתי להתעלם מהשריפה שרצה לי בפה. המנה הייתה פשוט חריפה בטירוף. לא מדובר כאן על מעט שום, כמו שצריך להיות, בשביל הטעם. היה מדובר במנה שחרכה לי את הפה בצורה כזאת, שלא יכולתי להבדיל בטעמים אחרים חוץ מחריף. היא הכילה גם שום, גם חתיכות פלפל חריף טרי, וגם פלפל שאטה. ה-כ-ל. בנוסף לכל החגיגה, הכבד פשוט שחה בשמן כתום. נכון, כבדים צריך לטגן, ומטגנים בשמן. אבל למה כל השמן מהמחבת הגיע אליי לצלחת? לא ברור. אהבה לשום היא דבר סובייקטיבי. אני לא מכירה אדם אחד שיהנה לאכול כבדים טבולים בשמן. בעיקר כי זה פשוט לא הכרחי. אני לא יודעת עד היום למה המנה הייתה *כל כך* חריפה, או למה השף חשב שמישהו יהנה מלסבול כל כך, אבל אני לא הייתי מסוגלת לגעת בה אחרי טעימה. גם עידן, שאוהב חריף, הרבה יותר ממני, נשבר אחרי כמה דקות.

הפטריות על פולנטה נשמעו כמו מנה שאמורה להיות מוצלחת. וגם כאן – במפתיע – שרר שלטון השום. בגדול. לא ידעתי אם השום שאני מרגישה מגיע מהמנה הזאת, או ממנת הכבדים, שלא הצלחתי להתגבר עליה. הפולנטה הייתה בסדר, אבל הכל הרגיש יותר מדי חריף. הצלחתי להתמודד רק עם הפולנטה ולא עם הפטריות עצמן, כי, וואל – זה פשוט לא היה טעים. הקוקטייל של עידן היה קוקטייל ויסקי, ולטענתו – היה בסדר. לא טוב, לא רע, פשוט בסדר. התמחור המקורי של הקוקטייל עמד על 50 שקלים – לא נתדיין כאן על האם מוצדק או לא.

לסיום, הזמנו שורטברד עם פאי שוקולד מעליו, כי צריך איכשהו למחוק את טעם החריף מהפה, ואולי לסיים בטעם מתוק. השורטברד עצמו היה טעים (עם עקצוץ מלח כמו שצריך להיות), הפאי שוקולד היה בסדר ולא להיט. אני ועידן התחלקנו – אני קיבלתי את השורטברד, הוא את הפאי שוקולד. אסכם את זה במילותיו של עידן: "מאמי, העוגות שלך טעימות יותר."

הזמנו חשבון רק בשביל לגלות שעל הכל (כולל בקבוק סן פלגרינו) אנחנו נדרשים לשלם 17.40 שקלים (אחרי 90% הנחה, כמובטח). כמה התמחור המקורי? 175 שקלים. נשאלת השאלה האם אני באמת יכולה להתלונן על מסעדה בהרצה, ששילמתי לה עם שטר של 20 שקלים וקיבלתי עודף. התשובה היא – לא. אבל אם תשאלו לדעתי לגבי איכות האוכל – אגיד שלי לא היה טעים. ייתכן ואני טועה, והפיצות שלהם עילאיות – את זה נגלה (אולי) בהמשך. אבל לי אין חשק ללכת לשם שוב. אם הייתי צריכה לשלם את הסכום המלא על מה שאכלנו, סביר להניח שהייתי מחזירה למטבח את שתי המנות הראשונות ואומרת למלצר שאף אדם שפוי לא מסוגל לאכול מנות כל כך חריפות. שוב, הכל בתיאוריה. בפועל, קיבלנו ערב מוצלח, במסעדה חדשה, עם תחושה שאנחנו חלק מהמי ומי של ת"א, וגם יצאנו בזול, גם אם חריף בפה. האמת? אני לא יכולה להתלונן.

אם הגעתם עד לכאן – כדאי לכם לקרוא גם את מה ששגיא כהן חשב על מגזינו. סתם, כי אני אוהבת את איך שהוא כותב.

מגזינו, מנחם בגין 21, תל אביב