כל שף כדאי וצריך שימצא את הבידול שלו. אסף בן משה מבטא את הבידול שלו בארוחה שמחברת בין אוכל ורוח. מה הכוונה? ובכן, אסף מתגאה בעובדה שהארוחות אצלו הן לא סתם מפגשים ארעיים של אנשים מסביב לשולחן, אלא יותר "הבנה עמוקה של מה אנחנו כאנשים עושים על האבן שמסתובבת בחלל." מעבר לתיאור המנות והתהליך, אסף מציג את המוטיב הרוחני שעומד מאחורי כל מנה, ומתבל את המעברים בין המנות בהפסקות מתודיות למוסיקה חיה.
אל הדירה של אסף, אורנית ואני הגענו בהליכה לילית מאזור מתחם התחנה דרך רחובות יפו. למרות שלא היה מדובר בהליכה ארוכה, ככל שהתקדמנו, בין פניה שמאלה לפניה ימינה, אורות הרחוב התעמעמו, האנשים התמעטו, ואנחנו מצאנו את עצמנו תוהים אם אנחנו בכלל בכיוון הנכון. בין בנייני תעשייה ישנים, בקצה סמטה חולית, בסוף גרם מדרגות היורד מטה מצאנו את יעדנו. דלת ברזל גדולה נפתחה אל חלל סטודיו עם שולחן אורחים ארוך הערוך ל- 20 איש, מראה ענקית, במה עם כלי נגינה ו… הרבה אורחים שמחים שקיבלו את פנינו. שתי כוסות יין בשביל להקל על המעבר החד בין נטוש לביתי וכבר היינו בסדר.
לאחר שכל האורחים הגיעו, התיישבנו יחד סביב השולחן ובהנחיית אסף פתחנו בטקס בציעת הפת. שתי קצוות השולחן קיבלו ככרות לחם מחמצת טריים, שעברו בין האורחים מיד ליד, כאשר כל אחד בוצע לעצמו חתיכה מרשימה. הלחם, תוצרת יקב "תשבי", היה טעים ואוורירי והסתדר נהדר עם המטבלים שהיו מונחים על השולחן: זרעי עגבניות טריות, סלט מנגולד ולימון, זעתר בלדי טרי, ומטבוחה ביתית בחריפות עדינה (אסף טען שזו האשכנזיות שלו שמונעת ממנה להיות חריפה באמת).
המנה הבאה הייתה מרק ארטישוק ירושלמי קטיפתי עם פרמזן, תפוחי אדמה ובצל. המרק החורפי היה סמיך ומחמם והגיע אלינו בספלים אישיים בשביל להעצים את תחושת הביתיות. לידי ראיתי את אורנית מחבקת באהבה את הספל בזמן שאסף הסביר על הניסיון ליצור באמצעות ירקות השורש חיבור סימבולי ל"אדמה" ממנה מגיעים מרכיבי הארוחה שלנו.
לאורך הארוחה כל מנה הגיעה עם חלק ממשנת המטבח של אסף. לאחר שעצרנו להפסקה מוסיקלית, אסף הסביר שחלק גדול מתורת המטבח שלו היא לא לשנות את צורתה המקורית של המנה המוגשת אם לא חייבים. כדי להדגים זאת, הוגשה לשולחן דלעת שלמה ממולאת באורז, שקדים, בצל ובהרט עם רוטב טחינה ויוגורט. המנה, המאוד מרשימה, הוצגה מסביב לשולחן ולאחר מכן נלקחה הצידה כדי שתוכל להיפרס בנוחות. לצערי, הרושם של המנה לא שימר את עצמו בדרך לצלחת. לדלעת היה טעם טוב והמקלובה (כי אורז שקדים ובהרט זה מקלובה) הייתה גם היא מאד טעימה ומוצלחת, אבל הערך המוסף של צורת ההגשה אבד לדעתי בדרך.
אותה הערה הייתה לי גם לגבי המנה העיקרית. כל ארבעה סועדים קיבלו במשותף דג פרידה שעבר צריבה רצינית בתנור והוגש שלם למרכז השולחן. הדג הגדול, שהגיע לצד מחית פאבה ובצלים שרופים, שימר גם הוא את קונספט ההגשה הטבעית, ופורק על ידי הסועדים שסביבו. עכשיו, פירוק נכון של דג מצריך רמה מסוימת של מיומנות ועבודה עם הידיים. ספציפית בארוחה שלנו, הצד שלנו של השולחן נהנה מההפקר וזכה לעוד חצי דג שהצד השני של השולחן לא הצליח לפרק. האם אני מתלונן על זה שאכלתי יותר דג? לא, אבל לא הייתי רוצה להיות בצד השני של המשוואה.
לאחר הפסקה מוסיקלית נוספת הגענו לקינוח, שהיה לדעתי פסגת הארוחה. הקינוח הורכב משברי קראמבל שקדים, מרנג הל, תותים בחומץ בלסמי, ותפוחים בחמאה שהוגשו על שוקולד לבן שרוף ושמנת חמוצה. בהתחלה זה נראה כמו הרבה מאוד בלגן, אבל איכשהו על כפית הכל הסתדר נהדר. כל טעימה דגמה צירוף שונה של מרכיבים מהמנה ויצרה טעם מעט שונה. בהחלט קינוח מוצלח ושונה מקינוחים אחרים שטעמנו.
לסיכום, זו הייתה ארוחה מיוחדת שהתבלטה בייחודיותה. היא נתנה כבוד לחומרי הגלם בשימוש באופן אמיתי ולא מתיימר וחתרה ליצוק משמעות לחוויה שהיא יותר מרק אוכל. כן נדרשת פה פתיחות מסוימת לצד הרוחני מאחורי המאכלים בשביל ליהנות מכל מה שיש לארוחה להציע, אבל אם זה מה שאתם אוהבים ומחפשים – לא תמצאו עוד ארוחה כזו.
אם זו חוויית EatWith ראשונה שלכם, השתמשו בקוד 0D107D64 ב-Checkout ותקבלו הנחה של 45 ש"ח 🙂
אסף בן משה, יפו
אוכל טוב 
תגובה אחת הוסיפו את שלכם