(תמונה ראשית: מתוך אתר Eatwith)
עידן עדיין לא הצליח לשכנע אותי שיש מסעדות הודיות טובות בארץ. מסעדת מהרג'ה ברמלה נסגרה לפני שעידן הצליח לקחת אותי לשם ו- 24 רופי בדרום תל אביב הייתה פשוט בדיחה. הזיכרון האחרון שלי מערב הודי הוא מטאיזו, וגם שם היה מדובר יותר ב"השראה" ממטבח הודי מאשר אוכל הודי אמיתי. אבל אין מה לעשות, הבחור שלי אוהב אוכל הודי וצריך לפרגן גם לבעל מדי פעם. רוב הפעמים גם ככה הולכים לפי הסגנון שלי.
חיפוש קצר באתר של EatWith הביא אותנו לארוחה של צ'נצ'ל ביפו, צייר הודי שהגיע לישראל לפני יותר מעשור, הקים כאן משפחה והחליט להישאר. הארוחה של צ'נצ'ל היא בעצם מטבח הודי ביתי, בלי יותר מדי טררם מסביב ובדיוק מה שחיפשנו. כשנכנסנו לדירה היפואית ראינו את צ'נצ'ל עמל על הסירים ומקפץ בין שלוש נקודות שונות במטבח. סיגל, אשתו, קיבלה בינתיים את פנינו והובילה אותנו אל תוך הבית. בזמן שאנחנו יושבים על הספות נפגשנו עם שאר האורחים בארוחה ועם יצירותיו של צ'נצ'ל שהקיפו אותנו מכל עבר.
לאחר שכולם הגיעו, עברנו לשולחן וסיגל סיפרה לנו כיצד הכירה את צ'נצ'ל ומה הייתה צריכה לעשות כדי לקבל את אישור המשפחה לחתונה. בהודו, כדי לבדוק את "טיב הכלה", נהוג לאכול ארוחה משפחתית כשכל בן בית מכין מנה כלשהי לשולחן. סיגל, כדי לא ליפול בדקויות הבישול ההודי, החליטה להכין מרק כתום ישראלי, אבל עם טוויסט – הרבה מאוד ג'ינג'ר. מכיוון שהמנה נחלה הצלחה בארוחה ההיא, היא הייתה גם מנת הפתיחה של הארוחה הזו. עם מרק כתום אין יותר מדי אופציה לטעות; סה"כ מדובר בדלעת, גזר ובטטה שיושבים להם בסיר עד שכל הטעמים משתלבים יחד. הג'ינג'ר לעומת זאת לקח את הכל צעד אחד קדימה והופך את המרק למעט חריף ומעקצץ. מנעד הטעמים על הלשון היה חלק וטוב ופתח את הבטן לארוחה. למרות שהקיץ כבר כאן, זה גרם לי להתגעגע למרק הכתום של עידן.
לפתיחים קיבלנו "סמוסה" – כיסוני תפוחי אדמה מטוגנים בקמח עם מלא תבלינים, ו"פאקורה" – פרוסות חצילים ובצל מטוגנות בבלילת קמח חומוס, שהגיעו לצד צ'אטני ירוק מעט חריף. בהודו המנות האלה נחשבות לסוג של חטיף בוקר, אבל אני הייתי שמחה לקבל את כל השמן הזה בשלב יותר מתקדם של היום. הסמוסה הייתה טובה וקראנצ'ית ולמרות השנאה שלי לחצילים, הצלחתי לטעום (ואף ליהנות) גם מהפאקורה. בקצב הזה לא יישארו לי חומרי גלם שאני מסרבת לטעום. אני מאשימה זאת בשלוש שנים עם עידן, שבאופן מפתיע מנקז לי את כל החינוך הפולני מהדם וגורם לי לנסות דברים חדשים.
עד עתה היה לי טעים אבל לא באמת התרשמתי. אבל בשביל זה הגיעה המנה העיקרית – או שמא אומר המנות העיקריות – לשולחן. מבחר של סירים ותבשילים שונים נחתו מולנו, כאשר כל אחד מאיתנו קיבל צלחת טאלי (צלחת הגשה הודית) עם אורז באמצע, אותה יכולנו למלא במגוון התבשילים. סיגל חייכה ואמרה שכל אחד לוקח לו כאוות נפשו, אבל שצלחת הטאלי צריכה להתרוקן בסוף הארוחה. המשמעות היא לקחת קצת, ואם טעים – לקחת עוד.
על השולחן היה מבחר של נזיד דאל עדשים, תבשיל אלו גובי עם תפוחי אדמה וכרובית (חריף ולא חריף), תבשיל ראג'מה עם שעועית אדומה, תבשיל בנגאלי בשם פלאק מאטאר העשוי מתרד, אפונה ונגיעות של חציל, ומנת הדגל שעל שמה גם נקראת הארוחה, הבאטר צ'יקן – פרוסות של חזה עוף רך ונימוח שהושרה ביוגורט ותערובת תבלינים, נצלה על הגריל ובושל עם רוטב שמנת וחמאה.
את מרבית התבשילים טעמתי בביס, כל אחד מהם היה מתובלן כהלכה, עשוי מצוין ומיוחד, אבל את מרבית הזמן מצאתי את עצמי מעבירה עם הבאטר צ'יקן. מדובר היה בחזה עוף ברוטב חלבי עשיר שממש היה לי קשה להפסיק לאכול. עם אורז, בלי אורז… היוגורט הפך את העוף לרך והרוטב שעטף את הכל היה אחד הדברים הכי מוצלחים ומושחתים שאכלתי לאחרונה. מצאתי את עצמי ממלאת את צלחת הטאלי שוב ושוב, עד שהבטן התחילה לאותת שיש עוד דברים על השולחן שכדאי שאטעם.
לצד המנות הגדולות גיליתי מנת רוטב צ'אטני עגבניות שהייתה גם היא אחת מהמוצלחות. הצ'אטני מאוד מזכיר מרקם של ריבה מימית ומגיע באלפי צורות וטעמים אפשריים. הצ'אטני של צ'נצ'ל הורכב ממלא עגבניות מקורמלות, הל, ציפורן, וכנראה עוד כמה תבלינים שלא זיהיתי. למרות שהוא אמור לבוא כתוספת טעם לאחת המנות הגדולות, מצאתי שהכי נהניתי לאכול את הצ'אטני בנפרד משאר המנות, על חתיכת לחם צ'אפאטי הודי.
אם כל זה לא היה מספיק, סיגל הביאה לנו מנה נוספת שנקראת "מלאי כופתא" – כופתאה מטוגנת של תפוחי אדמה וצימוקים (על כן מתוקה) עם רוטב שמנת, אגוזי קשיו ועגבניות. באופן "מפתיע" (או שלא) המנות שהכי התחברתי אליהן בשולחן היו גם מנות מעט מתוקות. המלאי כופתא הייתה שקולה כמעט למיני קינוח והייתה עשירה בטעמים; את מעט הרוטב שנשאר ממנה שמחתי לספוג עם האורז.
כדי להוריד את כל האוכל הזה קינחנו עם צ'אי מאסלה ובממתק אטריות הודי (כי אחרת איך אפשר להגיד שמדובר בארוחה הודית). ללא ספק הרגשתי שהפעם, בניגוד לארוחות אחרות, באמת טעמנו ממה שיש להודו להציע, ושלשם שינוי זה גם היה טעים וטוב. אני לא חובבת גדולה של אוכל הודי אבל אני עובדת על זה. אחרי ארוחה כזו אני יודעת שבוודאות נחזור ונעשה ניסיונות נוספים. אני נהניתי מאד אצל צ'נצ'ל וב-150 ש"ח לאדם, אמליץ על הארוחה בכיף לכל מי שאוהב את המטבח ההודי. לצ'נצ'ל יש גם את אותה הארוחה בגרסה צמחונית למהדרין (במחיר זול יותר של 100 ש"ח לאדם) אבל אני אישית לא הייתי מוותרת על הבאטר צ'יקן שלי.
אם זו חוויית EatWith ראשונה שלכם, השתמשו בקוד 0D107D64 ב-Checkout ותקבלו הנחה של 45 ש"ח 🙂
אוכל טוב 