האמת היא ששמענו על המנור כבר די הרבה זמן, וטרם הספקנו להגיע. כשסוף כל סוף הגענו, זה עדיין הצליח להפתיע אותנו. רגע אחד אנחנו עומדים מול דלת ברזל שחורה ברחוב לא מואר בדרום תל אביב, רגע אחרי אנחנו בסלון של אופיר, המארח שלנו, מוקפים באנשים וקוקטיילים. תכלס, מבואה זה דבר מיותר.
המנור הוא ביתו של אופיר בחמש וחצי השנים האחרונות ואחת מנקודות האירוח הוותיקות באתר EatWith. המנור היה פעם מפעל פתיליות, אבל הדבר היחיד שמעיד על זה היום הוא שאריות המנופים על התקרה והעובדה שנכנסים לשירותים מתוך המטבח. כששמענו על הארוחה בפעם הראשונה, המטבח התנהל בשיתוף פעולה בין שני שפים, אופיר ורועיקי, וצבר הרבה ביקורות חיוביות. מאז רועיקי ואופיר נפרדו וכל אחד הלך לדרכו החדשה. רועיקי פנה לארח לבדו ואופיר המשיך למשול במנור, כשאליו הצטרף ג'ימי לפני חצי שנה (מפליטי כתית) לאירוח משותף. הארוחה אליה אנחנו הגענו היא יצירה משותפת של השניים, אחרי חודשיים ויותר של ניסויים קולינריים במטבח, וקיבלה את השם "ונוס טרופיקנה במצולות הים". למה? אולי כי היא מורכבת ממגוון רב של דגים, אולי כי היא קלילה ואמורה "להיות תשובה לקיץ הישראלי"… או אולי פשוט כי ונוס טרופיקנה נשמע מגניב.
התחלנו את הארוחה עם קוקטייל בלאדי מרי עם פיקל מנגו. עידן מאוד אוהב בלאדי מרי, אני מעט פחות, אולי כי מיץ העגבניות התעשייתי לא עושה לי נעים בבטן. לעומת זאת, הבלאדי מרי של אופיר היה כמו שבלאדי מרי צריך להיות – מעקצץ בפה וחריף פיצוצים, תודות לפיקל מנגו, תבלינים וצ'יפוטלה שמסתתרים בפנים. כמה חריף, ככה מרענן.
טרם התיישבנו לשולחן, קיבלנו מנת ביס קטנטנה לפתיחת התיאבון – קרקר מחמצת מנוקד זרעונים עם טרטר שרימפ ומשמש, עם איולי תפוזים סינים כבושים. אני אוהבת את המנות הקטנות האלה כי בדרך כלל מסתתר שם ממזר לא קטן וצריך להדחיק את הרצון העז לדחוס לפה 10 קרקרים כאלה בבת אחת. בביס זהיר ומדוד מצאתי את הממזר שחיפשתי, שמץ של ג'ינג'ר התגלגל לי ללשון וגרם לי לחייך.
עברנו לשעשועי חיך טרופיים – "אבטיח של קיץ" שהוא למעשה אבטיח על פלנצ'ה עם גבינת המאירי, קרם מקדמיה, שאלוט, סומק ומלח שחור. כמובן, אינטרפרטציה "טרופית" לאבטיח עם בולגרית. זכרוני החזיר אותי למנת האבטיח של אורבנו ושמחתי לגלות כמה מקוריות אפשר להכניס לתוך חומר גלם שהוא סך הכל די פשוט כשלעצמו. האבטיח קיבל זץ מהפלנצ'ה והיה מקורמל בחלקו העליון, המקדמיה הייתה בטעם עדין של מרציפן והחלק הטוב היה המלח השחור שבכל ביס העיף אותי החוצה בניגודיות טעם; מתוק ומלוח, מלוח ומתוק. מנה מיוחדת ומרעננת.
המשכנו ל"אננס מעושן וענן לואיזה", מנה שהגיעה לשולחן על בסיס טכניקה שנשאלה מהמטבח של "כתית" – פרוסות דקיקות של אננס מעושן, עליו מונח מרנג לואיזה מאודה, עם קולי שזיפים ופירורי עוגיות אניס וחילבה. היה מדובר בענן פלאפי של לואיזה רכה ואוורירית שנמסה לי בפה. זו מנה של שואו, מעבר לטעם היא אמורה להראות וירטואוזיות והבנה של חומרי הגלם. למרבה הצער רוב יושבי השולחן לא חלקו עמנו את האהבה למנה ומחצית קציפות הלואיזה נותרו גלמודות על גבי הצלחות. לפעמים צריך קצת יותר אומץ כדי לעשות מנה שיש בה אמונה, גם אם לא כל הסועדים יחלקו את אותה אהבה, וזה בסדר.
עשינו הפסקה מתודית כדי שלג'ימי יהיה זמן להכין את הפלטות עם מנת הביניים שלנו, שהיא כשלעצמה למעשה ההכנה לעיקרית – בצד האחד, דג פרידה כבוש עם גרידת אשכוליות, אניס וצ'ילי, באמצע סלט סלרי שמעטרים אותו שרימפסי קריסטל כבושים, ובצד השני רייט מוסר ים עם המון חמאה מתובלנת. לצד כל הכיף הזה הגיע לחם מחמצת עם פקאן קלוי ואוכמניות, והשאלה האמיתית הייתה איך אני מעמיסה הכל על גבי הלחם כדי שכל הטעמים יגיעו ביחד אלי לפה. בסוף ויתרתי, דווקא הסתדר לי טוב לאכול את כל אחד מהפרודוקטים בנפרד. השרימפס היה נהדר גם לבדו, הרייט היה נימוח ועשיר (בצד שלנו של השולחן היה אחד יותר שמנוני שעשוי עם יותר חמאה, ובצד השני רייט שעשוי עם יותר דג – הגיוון היה ממש כיף), ואין יותר מדי דברים להגיד על פרידה נאה וטרייה שיושבת לה כבושה וממתינה לגורלה. לטעמי, סשימי זה החיים. כל מה שיש לטובת המנה זה איכות הדג ואי אפשר להסתיר כלום. בדומה לארוחות קודמות, עידן ואני מצאנו את עצמנו מגיעים לסיום טוטאלי של המגש בצד שלנו של השולחן, כאשר המגש של הצד השני עדיין מלא באוכל. אני לא מבינה איך זה תמיד קורה.
העיקרית של הערב הייתה מוסר ים צרוב מוברש בחמאה ארומטית, לצד ריזוטו אפונה ובקצ'וי צרוב בפיקל מנגו (אותו פיקל מנגו של הבלאדי מרי). למרות שמחמאות מגיעות גם לדג, המנצח הגדול של המנה הזו היה דווקא הריזוטו – עשיר ונימוח ועשוי ללא טיפה אחת של שמנת מתוקה. המרקם המעולה מגיע מציר כרישה שמייצב את המנה. הוא היה כל כך טוב עד שלטעמנו עמד לחלוטין בפני עצמו. כמובן שגם המוסר היה עסיסי ועשוי כהלכה.
לצד העיקרית הגיע סלט זוקיני צבעוני עם מלפפונים, פירות בגריל והמון נענע וכוסברה, וקרפצ'יו קולרבי עם מקלות סלק ונגיעות של קרם אבוקדו וג'ינג'ר. סלט הזוקיני היה מרענן וכיפי אבל לא כל כך התחברתי למנת הקולרבי והסלק. הפרזנטציה של המנה הייתה מאד יפה, אבל כשבאתי לטעום, הטעם היה של… ובכן, סלק.
אחת מגולות הכותרת של הערב היו בעיני הקינוחים – האחד, פיננסייר מאצ'ה פיסטוק וחמאה חומה שהרגע יצא מהתנור ופיזר ריח מתוק ומטריף ברחבי כל הבית. הביס שלו היה מושלם ורציתי ממנו רק עוד. לשמחתי, הגיע לשולחן הקינוח השני ולמעשה האחרון שחותם את הארוחה שלנו, טארט מנגו בזיליקום עם שברי מרנג זוטה וקציפת קפיר. החיסרון היחיד של הטארט היה שהוא הגיע קפוא לחלוטין ולקח לו כמה דקות להפשיר, אבל השילוב בין המנגו החמצמץ לבזיליקום והמרנג המתוק, היה פשוט נפלא.
"ונוס במצולות" היא ארוחה לאוהבי דגים, כאלה שלא מפחדים משרימפסים חלוטים ודג נא; כאלו שרוצים ליהנות מארוחה קיצית ולא כבדה שעושה בעיקר כיף בבטן ולא הרגשה מעיקה. מכיוון שהקיץ לא יהיה כאן לעוד הרבה זמן, הארוחה הקרובה תתרחש ב- 8 בספטמבר, והיא מומלצת בחום.
אם זו חוויית EatWith ראשונה שלכם, השתמשו בקוד 0D107D64 ב-Checkout ותקבלו הנחה של 45 ש"ח 🙂
אוכל טוב 