ביקורת: רולא \ אורנית

אז נסענו לצפון בספונטניות. מה הכוונה "ספונטניות"? הכוונה שביום חמישי אמרתי לעידן שאין לנו שום תכניות מיוחדות לשבת והוא תוך כמה רגעים סגר לנו תכנית לטיול. נו, כמו תמיד החורף הישראלי מתעכב ובינתיים אנחנו מקבלים שבתות שטופות שמש עם אוויר קריר ונעים, אז למה לא. חבר שגר באזור המליץ בחום לקפוץ בסוף הטיול למסעדת "רולא" בחיפה. אנחנו סומכים על החבר הזה ולכן לא התעמקתי יותר מדי בפרטים והזמנתי לנו ישר מקום. לפעמים הכי כיף לגלות דברים בעצמנו.

רולא היא מסעדה לבנטינית שעבדה בכרמל ועברה לפני שלושה חודשים למשכנה החדש במתחם הבילויים בעיר התחתית של חיפה, ברחוב הנמל. האוכל שמגישים בה שייך, כפי שמצהירים בעליה, לאזור הקדום של סוריה הגדולה – כלומר סוריה של ימינו, לבנון, ישראל ועמק הירדן. מה זה אומר? ובכן, בגדול האוכל של רולא מעיד על הצהרת כוונות של הגשת אוכל מהמטבח השאמי, בביצוע נאמן למקור.

בשעת צהריים של יום שבת, המסעדה כמעט ומלאה עד אפס מקום ואנחנו מתיישבים ליד השולחן שלנו כשמלצר מאיר פנים (ועם רק טיפה מבטא) לוקח מאיתנו הזמנה בנימוס. אנחנו מתחילים עם צלחת מסבחה, סלט פטוש ומקבלים על חשבון הבית "סאודה" – כבדי עוף קצוצים על טחינה, רכז רימונים וגרגרי רימונים. החומוס של רולא הוא חומוס עדין אך עם מרקם יציב, מעט חמצמץ (לי הוא הזכיר ארוחות ילדות במסעדת 206, אבל עידן כועס כשאני עושה את ההשוואה) והוא בהחלט טעים וכיף בפה. סלט הפטוש היה נחמד ומרענן והסתדר יפה לצד המסבחה, אבל הכוכבת האמיתית של השולחן ושל הארוחה הייתה מנת הכבדים. דבר ראשון, המנה נראתה נהדר. הכבדים הגיעו ורדרדים ורכים והשילוב המופלא בין החמצמצות של רכז הרימונים לטחינה היה מושלם. זוהי מנת ביניים שכל ביס בה הוא עונג בפני עצמו.

בזמן שחיכינו לעיקריות, ביקר אותנו מועין חאלבי, השף, התעניין לשמוע האם טעים לנו והרים איתנו צ'ייסר של ערק שמשאיר המון טעם של אניס בפה. נו, כבר סימן טוב לבאות. לעיקריות הזמנתי קבב "אורפה" ועידן הזמין "שישטאווק". שתי המנות מגיעות על לאפה דקיקה, מרוחה בתערובת פלפלים חריפים, עם שליכטה רצינית של טחינה לצדה. הקבב היה מיוחד ועשוי מצוין: אין "בחוץ" ואין "בפנים", כל הקבב עשוי בצורה אחידה מאותו בשר רך ואדמדם מתערובת פלפלים. אני אולי אסייג קצת ואגיד שתערובת הפלפלים עבורי הייתה מעט חריפה, אבל עידן ממש נהנה ממנה, אז זה כנראה עניין של טעם. השישטאווק לעומתו היה הרבה יותר עדין. המנה מורכבת מקוביות פרגית שהושרו ביוגורט ונענע, ומגיעה לצלחת בתוספת שמן זית, נענע וזעתר. החומרים שבתוך היוגורט גורמים לבשר להתרכך, כך שהפרגית יוצאת רכה ונימוחה, ומרימים את המנה הרבה מעל לסתם עוד "שיפודי פרגית" שאנחנו רגילים לקבל בשיפודיה הקרובה לביתנו.

סיימנו את הארוחה עם קפה ערבי חזק (לעידן) ותה טורקי (לי) שהמתקתי עד רמת סכרת, כי אחרת הוא לא היה באמת תה לבנטיני. ולמרות מכת הסוכר והעובדה ששנינו היינו כבר די שבעים, בכל זאת רציתי לטעום גם את הכנאפה של רולא – ואני לא מתחרטת על כך לרגע. למען האמת, הכנאפה של רולא היא הכנאפה הכי טעימה שאכלתי במסעדה (היחידה שהייתי מציבה מעליה היא הכנאפה של סלון אוכל). היא לא שמנונית, לא נוטפת מסירופ, מתוקה במידה ומלוחה במידה, והעיקר: גבינת הג'יבנה שלה בהחלט מורגשת ודומיננטית. עידן ואני נהנינו מכל ביס והדבר היחיד שרציתי אחר כך זה פוף גדול כדי שאוכל לתפוס תנומה לפני שחוזרים למרכז.

"רולא" היא מסעדה שלא מתיימרת להיות מסעדת שף, אלא מסעדה פשוטה שמכינה אוכל טעים, אבל כזה עם סיפור מאחוריו. האוכל עשוי כהלכה מבלי להתייפייף והתמחור שלה הגיוני (פחות מ- 300 ש"ח לארוחה מלאה לזוג). המיקום שלה נוח ואם היינו גרים קרוב כנראה שהייתה הופכת לאחת המסעדות הקבועות שלנו. נו, בסדר, זו לא הפעם האחרונה שנבקר בחיפה.

רולא, הנמל 33, חיפה